הורות להתבגרות - חלק א' - השידרוג הנדרש בעידן הפוסט מודרני 

הורות להתבגרות-א'
השידרוג הנדרש בעידן הפוסט מודרני
תוכן ארבעת חלקי המאמר:
חלק א': בין ההורים והנוער בעידן הפוסט מודרני - מבט ביקורתי על הדיאלוג הלא מוצלח וסיבותיו.
חלק ב': יצירת התנאים לגיבוש "הזהות האמיתית" - משימת העל של ההורה למתבגר בימינו.
חלק ג': התפקיד המשודרג של ההורות להתבגרות - לאור מטרת העל - גיבוש "הזהות האמיתית": מהות תפקיד ההורה ואופיו ,הצבת 4 גבולות היסוד,והכרה בזכויות הייחודיות של הנוער בעידן הנוכחי.
חלק ד': גיל ההתבגרות - הוראות הפעלה מעשיות להורה המשודרג. איך עושים את זה בפועל - מדמי הכיס עד לשיעורי הבית.(למי שאין את הסבלנות להתעמק ברעיון "השדרוג" - מוזמן לדלג ישירות לחלק הזה!)

חלק א':
בין ההורים והנוער - מבט ביקורתי על הדיאלוג הלא מוצלח וסיבותיו.

1. מבוא.
2. הכנה להורה הקורא.
3. החברה שלנו - תרבות במבוכה.
4. המעבר הלא מוצלח מהורות של ילדות - להורות להתבגרות.
5. המימוש המוגזם של "הרכיב החינוכי" בתפקיד ההורה.
6. "החינוך" - הכיסוי ההומניסטי לצורך לשפר שליטה.
7. האמונה של הנוער ב"נווט בדד" במשעולי החיים.
8. מה מלמד העידן הפוסט- מודרני את הנוער.
9. ניסיון התחלתי להתאמה בין צרכי הנוער לבין מודל הורי תואם.
10. "החיים הכפולים" של הנוער- תוצאה מזיקה של הורות לא מבינה.
11. התרומה ההורית ליצירת חריגות אצל הנוער.
12. הדיסוננס בין החופש המעשי שהנוער מקבל לבין העדר "החופש המנטאלי".
13. השימוש הפסול בעיקרון "הנורמטיביות הראויה" ככלי להתמודדות עם הנוער.
14. סכום חלק א'.

* הכנה לקורא: רוב החומר הכתוב כאן (בחלק א' של המאמר הגדול) הוא תאורתי, ומורכב.
למי שאין את הסבלנות לקריאה העוסקת בניתוח ובהבנייה התאורתית של רעיון ההורות להתבגרות בימינו - מוזמן לעבור לחלק ד' - החלק האחרון והמעשי (גיל ההתבגרות - הוראות הפעלה).

1. מבוא

במאמרי הקודם בנושא הזה: "הדרכה להורים לנוער בגיל ההתבגרות בעידן הפוסט מודרני", תיארתי את הרקע התרבותי המעצב את המבנה התודעתי של הנוער בימינו. צרפתי למאמר הנ"ל שמונה עקרונות מונחים ("שמונה בעקבות אחד...") לבניית תרבות משפחתית תואמת.
במאמר הזה אני רוצה להתמקד בעיצוב המשודרג של תפקיד ההורה לנוער מתבגר בעידן הפוסט מודרני. החלטתי למקד את הנושא אחרי שעות רבות של מפגשים טיפוליים עם הנוער ועם ההורים. מה שכתבתי כאן מכיל את התובנות שהתגבשו אצלי בנושא הזה. כל זאת לאחר שזיהיתי והבנתי את השגוי והלא מובן - ולאחר שבדקתי מה יכול להפיק תוצאות.
למאמר ארבעה חלקים:
חלק א' יתאר את תמונת המצב העכשווית והלא משמחת בין ההורים- והנוער. את הדיאלוג הבעייתי הנובע מטעויות בהבנת הצרכים של הנוער ומתפיסת תפקיד הורית לא נכונה. אני אסביר את הנחות היסוד שמהן אני שואב את ההשראה לשדרוג התפקידי.
חלק ב' יעסוק ביצירת התנאים לגיבוש "הזהות האמיתית" - משימת העל של ההורה למתבגר. החלק הזה יפגיש אותנו עם מושגים כמו: המודל החינוכי מול המודל הזהותי, "מסע הבחירות" של הנוער, התרבות האמריקאית ופסיכולוגית האגו, השפעת התרבות הצבאית, המקום של האגוצנטריות והרצון האינטואיטיבי המיידי, הזהויות המזוייפות, "החדר האינטימי שלי", ה"רגשות" כעדות לאוטנטיות ועוד.
חלק ג' יגדיר את מהות התפקיד ההורי הנשאף - אופיו וסגנונו. אני אעשה את זה מתוך זיקה מודגשת למשימה הכי חשובה של הנוער (גיבוש זהות אוטנטית), תוך הגדרה של 4 גבולות היסוד המועטים וההכרחיים ("4 הלאווים") ודגשים על כמה דקויות של הבנה הנדרשות ליישום נכון של תפקיד ההורה ("זכויות הנוער").
חלק ד' יסרטט בקצרה כיצד ליישם את התפקיד ההורי המשודרג בחיי היומיום. זה ייעשה דרך הגדרת החובות והזכויות שההורים אמורים להציב לנוער בנושאים אופייניים שונים - מדמי הכיס ועד לשותפות במטלות הבית. כמו כן אני אציג את הגישה ההורית המועדפת בעידן הנוכחי לטיפול בנושאים הנ"ל.

2. הכנה להורה הקורא

את תפקיד ההורה המחודש ומרכיביו אני אגדיר מתוך בוטות וחדות מסויימת. זה לא יהיה קל לעיכול. זה לא יגרום לכם להרגיש נוח. אני עושה את זה בכוונה. אני לא רוצה
שההדגשים שלי יתמוססו בים של מידע שההורים מקבלים על "ההורות הנכונה".
אין לי כוונה שתעשו עוד מאותו דבר. אני רוצה שתבחנו מהיסוד את האקסיומות המנטאליות והתפיסתיות עליהן מושתת ההורות שלכם.
אני מזמין אתכם להעיז להשתנות ולשנות. אני מניח שחלק מההורים ירגישו שבאמירותיי הנחרצות כאילו שאני שומט את הקרקע מתחת לרגליהם ומחרב את הלגיטימציה לדרך בה הם פועלים היום.
אני מניח שחלק מההורים "יפתחו איתי חשבון" על הדרך הדקדקנית והמעצבנת שבה אני מציג את העניין. אחרים עשויים לטעון נגדי על האחריות המוגזמת שאני שם על ההורים.
אני רוצה להדגיש- אין בכוונתי לערער על עצם מעמד ההורה וסמכות ההורה.
אני כן רוצה ליצור הגדרה מחודשת להורות להתבגרות - ולצקת לתוכו תוכן חדש. התוכן החדש והמשודרג יאפשר לנו ההורים למלא ביתר אפקטיביות את פונקצית ההורות החשובה . השאיפה שלי היא ללמד אתכם את השפה הנדרשת. כך תוכלו להתמקם נכון ולתקשר נכון למול הנוער. כך תוכלו לשפר איתם את היחסים ולהגדיל את הרווחה בחייכם.

3. החברה שלנו - תרבות במבוכה.

ההתרשמות שלי היא שאנחנו חיים בחברה מפותחת ומתקדמת, שאבדה בדהרה הטכנולוגית שלה ובקצב שלה את האיזון הנכון לחיים בריאים. קיים פער גדול בין הטבעי והבריא לטבע האנושי - ובין יצירת התרבות אותה רקם האדם המודרני .
ישנן בעיות רציניות בהתאמה בין טבע האדם לבין התבניות התרבותיות שיצרנו.
יש פחות מידי מקום לרגיעה, ויותר מידי מקום וצפייה לאקטיביות רווית לחצים.
פחות מידי מקום לרגשות - יותר מידי מקום לרציונל ולשכל.
בנינו עולם מורכב וטכנולוגי המחייב הכשרה מוגזמת וארוכה מידי. ההכשרה הארוכה והאינטנסיבית להשתלבות בחברה גורמת לשחיקה של הראשוני ושל האוטנטי שבנו. נטענו בעצמנו דחף אדיר לתחרותיות והישגיות ואנחנו מלווים אותו בקצב התנהלות מטורף.
הילדים ובייחוד הנוער הם אלה שעדיין מבחינים בחוויה המעיקה והשפעותיה, עוד לפני שהם נסחפים ונטמעים כמונו בתוך מערבולת הקיום המודרנית- פוסט מודרנית הזאת.
חלק מהבעיות שנוצרות אצל הנוער הם השתקפות של העיוותים שיצרנו. הם בעצם "התנהגויות תגובה" לעיוותים שיצרנו. יש משהו בהתנהגות של הנוער ובחריגות שהם יוצרים שיכול ללמד אותנו על עצמנו ועל הכשלים הנדרשים לתיקון בתרבותנו.
הנוער עדיין חשים את מה שאנחנו הסתגלנו אליו וכבר הטמענו בתוכנו כעובדת יסוד מחוסר ברירה. הם הרבה יותר חשים את השפעותיו של המרוץ הקיומי המטורף שלנו.
הם הרבה יותר רגישים ומתנגדים לחלקים המלאכותיים והגורעים שבתוכו ובתוכנו. הקושי שלהם להתמודד עם זה אכן מוליד שלל מיני תגובות שונות ומשונות. המשימה שלנו היא להמשיך ולהקשיב להם. להתעקש להבין ולפתח מתוך כך עמדה מקצועית ומקצוענית יותר כהורים. ליצור מעורבות והתערבות בחייהם באופן הרבה יותר בררני, תואם ומדויק. לעשות בדיאלוג איתם ניפוי מעמיק יותר בין עקרי ומשני - חשוב וטפל .
תפקידנו הוא לעזור להם להיות חלק מהמרקם התרבותי הקיים מבלי לגרום להם לאבד חלקים אוטנטיים חשובים משל עצמם.
חשוב להכיר בכך שזה כמעט בלתי אפשרי לשנות את מסלול התרבות שלנו .הוא משול בעיני לנהר רחב סוחף ועצמתי שכמעט אינו בר כיבוש. מה שכן אפשרי זה להתמקם נכון יותר למול מרכיבי המצב והמציאות באופן שישפר את ההתמודדות שלנו ויסייע לנוער. לשם כך צריך ניתוח מדוייק יותר של מאפייני העידן והנוער - ולבנות למולו מודל הורי אופטימאלי, אפקטיבי ומועיל יותר.

4. המעבר הלא מוצלח מהורות של ילדות להורות להתבגרות.

מעטים הם ההורים לילדים שעושים פרידה מושכלת ומסודרת, מאופי תפקידם הקודם - במעבר להיות הורים לגיל ההתבגרות. זה נעשה בד"כ מתוך חוסר ברירה. זה קורה לאחר שהמתבגר לא מוותר, נלחם ויוצר סיפוח זוחל ועקשני, גלוי או סמוי - של בעלות על ענייניו.
לדוגמה: למרות התעקשות ההורה - הנער כבר אינו מקבל את זה שהוא צריך קודם להכין שיעורים, ורק אח"כ לצאת מהבית..... . הוא מתעלם מהערות ההורים על כך שאינו אוכל מספיק ירקות - וממלא את הצלחת רק עם המזון שמועדף מבחינתו...... בערב הוא הולך לפגוש דווקא את החברים שההורים אמרו לו בפירוש לא לפגוש, וכו' וכו'....

בתרבות המקומית שלנו- כשהילד נכנס להתבגרות וצפים קשיים חדשים- אין להורים את הנטייה להתפטר מההורות. הם נשארים ומתמקמים- אבל באופן לא נכון. הם נשארים נוכחים בצורה זאת או אחרת - אבל מאבדים את האפקטיביות שלהם. להורה חשוב להיות "הורה" כפי שהוא מבין את אופי התפקיד. וכאן הבעיה. נראה לי שבדרך להתארגנות תפקידית מחודשת - חסר לנו מודל הורי ברור ומוצק יותר שיחליף את המודל הקיים. מודל שיגרום לנו לבצע מעבר מאורגן יותר מהורה של ילדות להורה של התבגרות. ההורה למתבגר של היום מרבה לטעות. הוא מתקשה לתת תשובות נכונות ומשביעות רצון על שלוש שאלות יסוד שאמורות לעזור לו להתנהל נכון:
א. כיצד לפענח - איך לפרש את ההתנהגות של המתבגר היום?
ב. מהם צרכיו האמיתיים של הנוער בעידן הנוכחי?
ג. כיצד לבנות מודל הורי חדש שיתאים לצרכים העכשוויים?
במאמר אני אנסה לתת תשובות גם לשלושת השאלות האלה.


5. השימוש המוגזם של הרכיב החינוכי בתפקיד ההורה.

להורה יש נטייה לדבוק בשתי הנחות יסוד מוטות ובעייתיות ביחס לתפקיד המתבגר ולתפקידו כהורה :
א. בעיני ההורה התפקיד המרכזי והחשוב ביותר של המתבגר הוא - ללמוד ולהצליח בלימודים! ההגשמה העיקרית של הנוער בעיני ההורה בד"כ- היא ההגשמה הלימודית- הבית-סיפרית. היחס לילד ושביעות הרצון ממנו מושפעים מאוד מהישגיו בביה"ס. אני נתקל בנוער שמרבה להתלונן על כך שבעיני ההורים שלו ההישגים שלו יותר חשובים מהוא עצמו.
ב. המימוש הנשאף והמוערך ביותר של תפקיד ההורה בעיני ההורה הוא - ללמד או לקדם את נוער במשהו!
ההורה חושב שהמימוש החשוב ביותר של תפקידו, לא רק בילדות, אלא גם כהורה לילד שנכנס לגיל ההתבגרות הוא - לעצב ולהקנות לנוער עד כמה שניתן: ידע, ערכים, אוריינטציה, תובנות, מסקנות, חוכמת חיים, סדרי עדיפויות וכו'. ההגדרה התפקידית הזו שרירה קיימת ומחייבת - ואינה נותנת מנוח לנפש ההורה. היא אינה נותנת מנוח גם אם הוא מבין שמידת ההיתכנות שלה במציאות הנוכחית היא נמוכה ביותר.
ההורה מאמין שהוא מגשים את עצמו ואת תפקידו קודם כול אם הוא מצליח להיות - משפיע, יוצר שינוי, מקדם, מלמד בקיצור - " מחנך". ואם הוא אינו מצליח להתמקם ככזה- אז לפחות הוא חייב לגרום לנוער להתעסק בלמידה ולהפיק ציונים.
מסתבר שהנוער כלל לא רוצה ואינו מקבל את ההורה שלו כדמות מעצבת, מחנכת ומקנת ידע. צרכיו הם אחרים. הוא כלל אינו מרוצה מכך שההורה מגלה שביעות רצון בעיקר לאור הישגיו כפי שהם באים לידי ביטוי בתעודה. נוער שרק מתחיל לחוש שההורה מפעיל בדיאלוג איתו את התוכנה החינוכית שלו - חש סלידה עצומה ורצון מידי לנתק מגע. לעומתו ההורה מתקשה להיפרד מהמחויבות שלו- לעצב ולחנך את בנו. הוא מתקשה להיפרד מהדאגה לכך שהנער ישקיע בלמידה ויפיק ציוניים ראויים. הוא בטעות רואה בזה את משימתו העיקרית - ואף אחד לא יוכל לשנות את דעתו בנושא! הפערים בתפיסת המצב ובהבנת הצרכים מעיקים עד בלי די - על הנוער וגם על ההורים.

6. "החינוך" - הכיסוי ההומניסטי לצורך לשפר שליטה.

להצמדות של ההורים לשאיפה "לחנך" ולשימוש ב"מודל החינוכי" יש מניע נסתר. ההורים מתמודדים באופן קבוע עם החשש האמיתי לאבד שליטה על המתבגר. החשש הוא שההתנהגות המוקצנת והבלתי מובנת של הנוער תיקח אותו למקום שאין לנו שליטה עליו.
שדה המציאות רחב המימדים, והחופש שהנוער מתיר לעצמו - מאיימים עלינו. המציאות המורכבת שבה כולנו נתונים גורמת לנו לתחושה של חוסר אונים ואבדן היכולת לנווט. אנחנו מרגישים שהיציאה של הנוער מגבולות המפה המוכרת לנו והמקובלת עלינו - מונעת מאיתנו להיות במקום שבו נוכל להדריך ולהשפיע. בתוך הכאוס הזה אנחנו מאמצים את גישת תרבות המבוגרים הדומיננטית כמודל הנכון - כמגדלור הבסיס להכוונות. תרבות המבוגרים ממנה שואב ההורה את הלגיטימציה להתערבותו - עסוקה בלפתח מנגנונים כדי לשמר יציבות. לשם כך היא שואפת להפוך
את הפרט ל"מסתגל נורמטיבי". ההורים מאמצים את הגישה הזאת. הם באופן לא מודע הפכו את "הסוציאליזציה לנורמטיביות" - לערך מוביל ובעייתי מאד בדיאלוג עם הנוער. ההורים מציפים את הנוער ב"ים" של הערות ו"בדיבור חינוכי" שדוחף לנורמטיביות:
"אתה מבזבז יותר מידי כסף מדמי הכיס שלך על שטויות, במקום לחסוך לדברים החשובים. צריך לדעת איך להשתמש בכסף"...... או - "אתה כבר לא ילד....אם לא תקרא קצת אקטואליה בעיתון איך תוכל להבין מה קורא בעולם"....... או - "במקום לצפות כל הזמן בתוכניות הזבל שאתה מסתכל בהם, כדאי שתראה מה קורה בנשיונל ג'אוגרפיק או בערוץ שמונה......" וכו' וכו'.....
ההורים עסוקים בלעמת את הנוער באופן תדיר עם מודל חיים חלופי. מה שנסתר מהעין הוא המניע האמיתי של ההורים. מאחורי אימוץ המודל הזה עומד החשש של ההורים מאבדן שליטה בנוער ובמצב. מכיוון שאנחנו חיים בהוויה דמוקרטית, זו בעיה לדבר באופן ישיר וגלוי על הצורך לשלוט - על הצורך להחזיר שליטה. זה סותר את הארומה הפסיכולוגיסטית החיובית שאמורה להיות צמודה לתהליך גידול הילדים והנוער.
כך נוצר התחליף הרעיוני ההומניסטי לשליטה - הוא נקרא - "חינוך".
הצורך לחנך במקומות מסויימים הוא בעצם הצורך לשלוט - להשיג שליטה.
הנוער כמובן שמרגיש את המניע הנסתר של ההורים. הוא יוצר התנגדות גדולה מאוד בגלוי או בסמוי לדרך הזו. ה"חינוך" בפועל - אינו מצליח לספק בדרך כלל את היכולות לשליטה המצופה. בפועל ה"חינוך" מספק להורים משהו אחר. הוא מהווה כלי לחתירה מתמדת לשיפור עמדות בהתנהלות הכוללת מול הנוער. כמו הרבה מוסדות בחיינו גם מוסד המשפחה עובר פוליטיזציה. ללא הצהרה גלויה הוא הופך את היחסים לבעלי אופי פוליטי יותר. מתוך כך מה שההורים מנסים לנהל מול הנוער זה מה שנקרא באמנות הלחימה היפנית - הג'ודו - "הקרב על האחיזה". בטרם הקרב האמיתי המתחרים נלחמים על האחיזה. הם נלחמים לאחוז את היריב במקום שיאפשר עליונות לשם הטלה וניצחון. כך גם ההורים. לרוב הם וותרו על האופציה ל"לנצח", אך הם ממשיכים לנהל באופן עיקש עם הנוער את הקרב על האחיזה. זהו בעצם קרב על תחושה של עליונות מסוימת.
זה קורה גם במקומות ש"האחיזה" בהם כלל אינה חשובה ודווקא הענקה של חווית החופש לנוער היא משמעותית יותר. ההורה יודע שהסיכוי שהנער יעשה את מה שהוא אומר הוא נמוך מאוד - אבל הוא עדיין נצמד לתשדיר וממשיך לחנך. ההורה עדיין נלחם על עליונותו של הרעיון שהוא מביא למול הנוער כרעיון מנצח.
דוגמה ל"קרב על האחיזה": הנער שאוכל במקדונלד'ס. זהו חלק מהבילוי השגרתי שלו ושל חבריו - וסביר להניח שהוא ימשיך לאכול שם. אבל ההורה מצידו ימשיך לחנך -ויאבק עם ילדו על כך שרעיון ה"פאסט-פוד" הוא רעיון רע. שזה לא טוב לאכול שם בגלל הפיתויים המזיקים וההרגלים הלא טובים שזה מפתח.
דוגמה נוספת: הנער שבד"כ מכין את שיעוריו על הרצפה. הוא אוהב ללמוד כך כבר הרבה זמן - וכנראה הוא ימשיך ככה. אבל ההורה לא מוותר. הוא מתעקש לחנך - מסביר מטיף ומרצה על רעיון מסוים. הרעיון שיש להטמיע בנער- עד כמה זה חשוב לפתח הרגלי למידה מסודרים מול שולחן מאורגן. עד כמה הרבה יותר בריא לגוף להתנהל כשהוא על כסא טוב, יושב נכון - ולא לומד כשהגוף שרוע על הרצפה.וכו' וכו'....

לפעמים טעות ההורה היא בכיוון ההפוך -במקום שבו המיקוד צריך להיות ב"ניצחון", ההורים מתעקשים דווקא להשקיע יותר אנרגיה בקרב על "האחיזה". כאן החתירה ל"ניצחון" - היא הרבה יותר חשובה. כאן בטעות ההורים משקיעים ב"קרב על האחיזה" במקום לחתור באופן חד משמעי לניצחון והכרעה.
לדוגמא: נער שנתפס בפעם השנייה שהוא גונב כסף מהוריו. מעבר לבדיקה העצמית שההורים צריכים לעשות - זה יהיה לא נכון שהמהלך ההורי יכיל רק מרכיבים דיבוריים "חינוכיים" וסימבוליים. כאן הדגש אינו על "האחיזה". כאן יש מקום להצבת גבול ברור ומודגש מתוך מגמה להוביל ל"ניצחון". כאן בניגוד למה שנוטים לחשוב - הניצחון הרעיוני הוא לא הדבר החשוב ביותר. חייבים לבנות מסלול שבו המצב לא יקרה שוב. שהנער ישלם מחיר כבד על התנהגותו בהווה - או בעתיד, לפי שיקול הדעת של ההורה.

ובחזרה לנושא החינוך כאמצעי. "המודל החינוכי" שמפתח ההורה מאפשר בעצם את הקרב על האחיזה. ההורים רואים בו כלי נכון להתמודדות עם "המציאות הפגומה" שנוצרה או שיוצר הנוער. בדרך כלל כדאי לוותר על "הקרב על האחיזה" כמקדם ביטחון לשיפור השליטה במצב. לעומת זאת - בתחום שיש בו מעבר של הנוער על 4 גבולות היסוד - "ארבעת הלאווים", יש לערוך עימות נוקב ואולי גם חסר פשרות מתוך מגמה ל"ניצחון".
בשאר התחומים - כדאי לוותר על "הדיאלוג החינוכי". במקום "הדיאלוג החינוכי" יש ליצור דיאלוג ענייני בין דמויות שרוצות בהרחבת תובנות - יותר מהחתירה להשיג עליונות ושליטה. ואם אין לאחד הצדדים את הרצון לדיאלוג - אולי כדאי לוותר עליו.
אבל אם ה"דיבור" עדיין נראה להורה כדבר חיוני - אפשר ליצור חד-שיח קצר וממוקד שיעביר לנוער את הרעיון והדעה. במקרה כזה "יותר עדיף" למקד את המסר ולהעביר אותו באופן חד פעמי. להורים שהם לחוצים במיוחד - אפשר עד פעמיים.....
דוגמה: הנער שמע ממך את השיח החינוכי ש"קולה" זו שתייה לא בריאה ושצריך לשתות במידה. אם כבר אמרת לו את זה - אתה את שלך עשית - אל תצפה מעצמך ליותר, ואל תצפה שמה שאמרת אכן יתממש.
עדיף אם תעבוד לפי הסגנון של הדור השלישי של הטילים המונחים: "שגר- ושכח". אם שיגרת את המסר - עכשיו עזוב ותן לו לעשות את עבודתו לבד.. אל תהיה מאוכזב אם הוא לא נקלט. אל תעשה שידור חוזר. פשוט הייה מודע למגבלות ההשפעה שלך וקבל אותם.



7. האמונה של הנוער ב"ניווט בדד" - במשעולי החיים.

הקושי האדיר של הנוער לקבל את ההורים כדמויות שאמורות לחנך נובע מכך שהם אוחזים באמונת יסוד שונה לחלוטין. זה קורה מכיוון שהצרכים שלהם הם אחרים. כדי לפענח נכונה את המצב - צריך להבין את המבנה התודעתי של הנוער היום.
לנוער בעידן הפוסטמודרני ברור שאמורה להיות להם בעלות וסמכות על חייהם. מבחינתם הם אמורים לקבל שליטה ולעשות ניווט עצמי בכל מה שנוגע להם. הלגיטימציה לבחירה חופשית בכל ענייניהם - היא אבן יסוד בחשיבת הנוער. זוהי אמונה מוצקה. בעצם זה כבר מעבר לאמונה - זה הפך להיות צורך קריטי משמעותי לקיומם - וחייבים להבין את זה. זה מה שהעידן הזה מלמד אותם (ראה פרוט בסעיף הבא). זה לא עולה על דעתם שההתנהלות יכולה להיות אחרת. הם יכולים ל"שחק אותה" בקונצנזוס מול ההורים כדי למזער עימותים - אך בפועל כך הם חושבים.
מבחינתם בגיל ההתבגרות אין מקום לסמכות ההורים כפי שההורה מבין אותה. הם מסתכלים על הדרך בה הסמכות מנסה לבוא לידי ביטוי כמטרד זמני שצריך להעביר אותו במינימום נזק. כרוע הכרחי שצריך ללמוד להסתדר איתו או לחמוק ממנו.
זה כלל לא מקרי שבשנים האחרונות נוצר אצל הנוער בזמן החופש סדר יום הפוך. נוצר מהפך מובהק וקיצוני בזמני השינה, העירות והפעילות של הנוער. היום הופך ללילה והלילה ליום. ישנים ביום ופעילים בלילה. זה לא קורה סתם. זוהי הגשמה מעשית של המשאלה לצמצם למינימום את זמני החשיפה להורים. זוהי תופעה עצומה בהיקפה שלא ניתן להתעלם ממנה. ההורים נתפסים כגורם שהמפגש איתו בא לגרוע ולא לתרום. ההורים נתפסים כגורם שצריך להתחמק ממנו במידת האפשר עד הרגע שבו לא נותרה ברירה - עד הרגע שבו צריך את אימא ואבא בשביל משהו. הסיבה להתנהגות הזאת נובעת ממצב לא תקין הדורש תיקון.

8. מה מלמד העידן הפוסט-מודרני את הנוער.

מה שגורם לנוער לבנות את תפיסת "ניווט הבדד" כמוטיב מוביל בחייו הוא העידן בו אנחנו חיים. העידן הפוסט מודרני הוא המחנך האמיתי של הנוער. הוא המורה האולטימטיבי , הוא הגורו, הוא המאסטר. הוא לא מדבר ישירות בדרך כלל. הוא יוצר את הקרקע ואת תנאי הגידול המראים להם מהו תהליך הצמיחה הנכון ומהי האוריינטציה הנכונה. עמדותיו של הנוער לא נוצרו בחלל ריק. הנוער הוא פשוט "תבנית נוף תקופתו". הוא מגבש את תפיסתו בהתאם להווייה התרבותית המיוחדת ובייחוד ההווייה הטכנולוגית בה הוא גדל - על כל השלכותיה. זהו עידן שמשטח מדרגיות וסמכויות, שמפורר מוסכמות מסורתיות. זהו עידן של אינדיבידואציה ואינדיבידואליות.
נוצרה לגיטימציה עצומה להתנהלות אישית וסגנונית נפרדת. הפרט מרשה לעצמו לעבור מאחידות לייחודיות. מקולקטיביות לפרטנות. קחו למשל את מגמת ההפרטה בתרבות שלנו. ההפרטה אינה רק תהליך כלכלי. זהו תהליך אידיאולוגי תרבותי-חברתי שמעצב מבנה תודעה. התקופה אומרת לו שאין אמת אחת או אמת מוחלטת. שלאף אחד אין בעלות על האמת - בטח שלא להורים. שהאמת היא אישית ופרטית. נוטים לקרוא לזה - הרלטיביזם. שאין אמת מלבד זאת שבונה לעצמו או מאמץ לעצמו הפרט. אין "מטה-נרטיב", כלומר- אין "סיפור-על" כולל אחיד ומאחד שממנו נגזרת הוויית חיינו ומשמעות חיינו. נוצרה לגיטימציה לרב-תרבותיות. נוצרה גישה שאינה דוגלת ביצירת כור היתוך ממזג, אלא בפלורליזם ורב תרבותיות. העולם הולך ומצטייר ככפר גלובלי. גלובליזציה זה שם המשחק. כללי המשחק וגבולות המשחק אינם צמודים להווייה מסורתית זו או אחרת. הקידמה הטכנולוגית והתקשורתית שוברת את המבניות הבסיסית. היא מאפשרת ליצור תבניות אישיות וקהילתיות שלא על בסיס טריטוריאלי, אתני וכו'. העולם ובייחוד העולם הטכנולוגי מעניק לנוער חופש לעיצוב מודולארי של מרכיבי חייו. הוא מעניק לו את התחושה שהאפשרויות הן כמעט בלתי מוגבלות, בין היתר עקב הנגישות התקשורתית והעסקית ישירות לפרט - ללא מתווכים. האינטרנט הוא מרחב לשוטטות - אך גם מרחב לאפשרויות עסקיות. העולם הטכנולוגי מקנה לנוער את האמונה בחופש ובאפשרות להרכיב ולהדביק את מרכיבי חייו ותפיסותיו באופן אוטונומי. הנוער קונה את התפיסה הזאת ואת אפשרויותיה. הוא נשבה בקסמיה ואינו רואה אותה כמציאות וירטואלית. הוא רואה בה הוויה מציאותית חיה, קיימת ונושמת.
עם תפיסה יסוד קיומית כזו הממורכזת בפרט במעמדו ובזכויותיו - אפשר להבין למה קשה להורים לשווק את מרכולתם למול הנוער. עם תפיסה יסוד קיומית כזו - אין לנו ברירה אלא לארגן את גישתנו כהורים בהתאם. אנחנו חייבים למצוא את הדרך לגשר על הפער - אחרת נמשיך לקיים עם הנוער "מגדל בבל" תקשורתי. אחרת נמשיך לחוש אימפוטנטים בכל מה שקשור לדיאלוג אמיתי ומקדם עם הנוער.

9. ניסיון התחלתי להתאמה בין צרכי הנוער לבין מודל הורי תואם.

שבירת המבנה המסורתי של התנהלות החיים והשפעתה של התודעה הפוסט מודרניסטית - גורם לנוער להיות מוצף. הוא מוצף בהמון אפשרויות. לפעמים הוא הולך לאיבוד בים של כיוונים. ההורה שרואה את זה מגיב לכך מתוך אחריות ומנסה לקחת חסות. ההורה מנסה להכניס את המתבגר לתוך מערכת יחסים מכוונת שמזכירה את הדפוס המסורתי של הורה-ילד. הגישה הזאת נדחית לגמרי על ידי הנוער. הניסיון הזה נתפס על ידם כפתאטי וכלא רלוונטי. ההורים בטוחים לגמרי שזוהי חובתם המלאה לספק מידע ולמצב אוריינטציה לחיים בנפש המתבגר. הם מרגישים חייבים לכך - בין אם התבקשו ובן אם לא.
בניגוד לעמדות ההורים - שאיפת היסוד של הנוער היא ליצור בעצמם את תמונת החיים שלהם - תמונת השלם שלהם. העמידה על ההכרח ליצירה עצמית ("נווט בדד") של דרכם מתרחשת גם אם עדיין הם אינם יודעים מהי התמונה וכיצד ליצור אותה. למרות הבלבול והקושי להתארגן רוב הנוער אינו מעוניין לקנות "מפת דרכים" ו"ספרות הדרכה" ב"חנות" של הוריו. העידן הפוסט מודרני שמאמין באינדיבידואליות ובפרטנות אומר להם שזה בלתי אפשרי להתנהל אחרת.
ההורות - אם היא רוצה להיות אפקטיבית ומשמעותית- היא צריכה להשתנות. היא צריכה לבנות את עצמה על פי מושגי העידן הפוסט מודרני. היא צריכה לבנות את עצמה מתוך ההנחה שהמצב הנוכחי שולל חלקים מסמכותה המסורתית. זה מניע אותי לבחון את ההורות במונחים של גורם הממלא פונקציה - של "נותן שרות" למול לקוח. ההורה - נותן השירות, צריך להכיר את ה"לקוח" שלו - הנוער, כדי שיוכל לתקשר איתו ו"למכור" לו. במקום שההורה יעסוק ב"להקנות" - הוא צריך ללמוד איך לגרום לנוער "לקנות". הוא צריך לדעת איך "למכור" לו ללא התמיכה של מסורתיות שמגבה. כדי "למכור" לנוער הוא צריך להכיר את המקום הפנימי האמיתי שלו - את צרכיו, ואת תפיסותיו. וכאן ההורה צריך לשאול את עצמו- אז מה בעצם הנוער רוצה ממני? מה הנוער צריך
ממני - כאן אני רוצה לתאר את מסכת הצרכים המאפיינים את הנוער היום. אני ממליץ לכם לאמץ ולשנן:
1. מה שהנוער באמת רוצה זאת נוכחות הורית מעט מעורבת וכמעט לא מתערבת.
2. הוא רוצה הורות אוהדת ותומכת בבסיסה שמוכנה להיענות לבקשת עזרה -
ומוכנה לחכות שיפנו אליה.
3. הורות שאינה עסוקה ב"חינוך" אלא בניהול החיים - באופן שיאפשר לנוער
אוטונומיה ועצמאות במידת האפשר.
4. הוא רוצה הורות שתהיה שם - מוכנה לתמוך בו - אך מאוד מקפידה שלא
להפריע.
הצרכים הללו אינם אמורים לסתור את זכותנו ואף חובתנו למימוש רכיבים סמכותיים בתפקידנו. אין זה אומר שאנחנו ההורים נפרדים מהאחריות מלהפעיל סמכות ולהציב גבולות במקומות החיוניים. כדי לממש נכון את מה שעל פניו נראה כסתירה - אנו צריכים להראות מקצוענות. אנחנו צריכים לברור בדקדקנות יתר לאילו נושאים מחיי הנוער אנחנו מתייחסים ובאיזה אופן. כדי לבנות מודל הורי משודרג ותואם אנחנו צריכים לברר עם עצמנו כמה מהעמדות שלנו בנושאים שונים:
א. באילו נושאים אנחנו נתיר לעצמנו להגיב בפסקנות ובסמכותיות ולהציב גבול ברור?
(להכוונה - ראה על "ארבעת הלאווים"- 4 גבולות היסוד - בחלק ג' מתון ארבעת חלקי המאמר
השלם). (זהו אזור הרמזור האדום)
ב. על אלו נושאים נכון יהיה לקיים דיון - להיכנס למשא ומתן ענייני עם הנוער?
( זהו אזור הרמזור הצהוב)
ג. ואילו נושאים כדאי שנעזוב, נוותר, אולי אף נתעלם - ונאפשר לנוער לנהל איתם
דיאלוג עצמאי כמעט ללא התערבותנו? ( זהו אזור הרמזור הירוק)
אבחנה חכמה היא זאת שתאפשר לנו להיות הורים מועילים ומקדמים. (פרוט בחלק הבא - ג').



10. "החיים הכפולים" של הנוער - תוצאה מזיקה של הורות לא מבינה.

הורים לגיל ההתבגרות שאינם משדרגים את תפקידם לכיוון חדש - גורמים לעצמם לאבד מעמד ורלוונטיות. ההורים מרגישים שמשהו לא עובד ושהם מאבדים שליטה. כתגובה, כדי להחזיר תחושת שליטה - הם מתחילים לפעול ולהתנהג במן אובססיביות, במן נוקשות מנטאלית מובהקת. כאן חלקם נוטים להקשיח ולהעיף באוויר משפטים חותכים כמו: "אתה לא יוצא מהבית לפני שאתה מסדר את החדר שלך"........או - "אתה לא תכנס למחשב בבוקר לפני שאתה הולך לביה"ס. נמאס לי עם זה שאתה לא מספיק שום דבר".........או - אני לא מוכן שתיפגש עם החברה של "שכונת הארזים" וכו' וכו'......
ההורה החושש משדר לנוער במילים או ללא מילים שהוא מצפה ממנו למבנה מסוים של התנהלות. שהוא מצפה מהנוער לסוג של תגובה שתתן לו את התחושה שקורה הדבר הנכון. ההורה עושה זאת מכיוון שכך הוא מונע את ההתפוררות של תחושת היציבות והשליטה שלו. הנוקשות והאובססיביות המנטאלית שמפתח ההורה עוזרת לו לשמר מבניות כלשהי מול ההרגשה שמה שהוא עושה נדחה ואינו מפיק תוצאות.
התגובה של הנוער לא מאחרת לבוא. הנוער בד"כ מוותר על עימות חזיתי עם ההורים. זהו דבר שניראה בעיניהם מיותר, חסר סיכוי ולא נושא רווחים. הנוער אינו מאמין שוויכוח יצור שינוי בעמדות של ההורה ובדרך כלל הוא צודק. כאן הם פונים לאסטרטגיה חדשה:
רוב הנוער הופך את עולמו הפנימי וחוויותיו האוטנטיות לעולם לא מתוקשר. רוב הנוער בונה לעצמו דרך אלטרנטיבית סמויה מן העין. בהדרגה נוצרת מה שאני קורא לו:
"מסכת החיים הכפולים" של הנוער. הנוער מפתח שני מישורים: במישור אחד - צד ייצוגי אותו הוא מייחצ"ן מול ההורים. במישור השני הוא רוקם מקום אישי-פסיכולוגי וגם מציאותי - שאינו לדיאלוג, בטח לא עם ההורים. למול הוריו הוא בונה מצגת שווא התואמת פחות או יותר את תבנית הציפייה של ההורים.
הנוער קולט את הלחץ ההורי לתקינות פוליטית - לפוליטיקלי קורקט - והוא מגיב בהתאם. התוצאה היא שההורה מחמיץ את האמת. הוא מחמיץ מכיוון שהוא אינו פתוח לדיאלוג שמכיל את המרכיבים החדשים והשונים שבתודעת הנוער. ההורה יותר מידי עסוק בלרמז ובעצם ללמד את הנוער - מה עליו להציג ואיזו תשובות עליו לתת. הכול כדי להמשיך עד כמה שניתן את מראית העין הנכונה והשקט התעשייתי הביתי. והנוער מגיב בהתאם. הוא נותן מענה פחות או יותר תואם לצורך של ההורה לקבל את התגובה הנדרשת ובכך לזכות בשקט נפשי במידת האפשר. הנוער עושה את זה באמצעות דוברות חכמה ועל ידי מתן תשובות מתוחכמות. הוא יוצר בעיני ההורים הולוגרמת מציאות - נפשית ומעשית - שעומדת בהלימה למבנה שההורים מצפים שיהיה קיים. הוא עושה את זה על ידי העלמה של מרכיבים רבים של חייו ועל ידי טשטוש העקבות של פעולותיו. צריך לומר שהוא מסתיר פעולות שאינן בהכרח שליליות או פסולות. התוצאה היא שההורים אינם נפגשים עם מכלול אספקטים בחייו כגון: אמונות היסוד שלו, אופן הבילוי שלו, זהות החברים, איכות הלימודים, העדפות סגנוניות וכו'. בכך הנוער חוסך מעצמו הרבה מהקונפליקטים האפשריים בנושאים שונים. כך הוא משיג את מטרתו - להרגיע את ההורים כדי שלא יתערבו ולא יחבלו....הדיאלוג האמיתי של הנוער עם החיים ומרכיבי החיים - סמוי מן העין. הדילמות האמיתיות אינן מתוקשרות ואינן חשופות להורים.
הבעיה היא שהנוער נזקק להשקיע המון מאמצים כדי לבנות את אורח החיים הכפול - האלטרנטיבי. הוא לרוב גם מייצר מערך אידיאולוגי חלופי שיוכל לעזור לו למול הלחץ המנטאלי ההורי. הוא משקיע אנרגיה רבה ביצירה מתמדת של דוברות ומצגות. זה לא פשוט ליצור מערך כל כך מורכב ומניפולטיבי.
נוצר מצב מאוד בעייתי ומכביד. ההשקעה הכפולה גוזלת מהנוער אנרגיה חשובה - ומשאירה אותו ללא רזרבות. היא תובעת ממנו מחיר עצום. כתגובה לכך, גם הנוער מפתח נוקשות מנטאלית. הנוער מפתח נוקשות עמדתית פנימית כדי לא להתבלבל ולא לחשוף סתירות בניהול המורכב של המערכת הכפולה. הנוער נטען במתיחות נפשית בלתי נסבלת ובעומס נפשי ורגשי שהיו יכולים להימנע. האנרגיה שהוא מוציא על תמרונים, אמורה הייתה להיות מושקעת בחיפוש אמיתי, בהתפתחות אישית טבעית יותר וזורמת יותר. הנוקשות המנטאלית של ההורים במקומות הלא נכונים יוצרת כתגובה נוקשות תפיסתית והתנהלותית מאוד לא בריאה גם אצל הנוער.
אסור לנו ההורים להיות הסיבה שבגללה בונה הנוער את "מסכת החיים הכפולים".
אסור שיהיה פער כל כך גדול בין האמת הפנימית של הנוער ודרכו האישית - לבין אורח חייו הגלוי והמוצהר.

11. התרומה ההורית ליצירת חריגות אצל הנוער.

אני רוצה לציין עוד פאן שגוי באופן שבה ההורים מביאים לידי ביטוי את תפקידם. פעמים רבות ההורים יוצרים התמקדות הודפת ומגנה למול ההתנהגות של הנוער אותה הם מזהים כחריגה. זה יכול לבוא לידי ביטוי בנושאים כמו: ענייני סדר וניקיון, נטייה להסתגרות, מוחצנות, סגנון הופעה, רמת הנוכחות בבית, הרגלי אכילה ועוד עוד.
ההורים אינם עושים את ההבחנה החשובה בין נושאים שהם ענייני הפרט, לבין נושאים שיש בהם הפרעה לזולת. ענייני הפרט - לרוב כדאי להשאיר לפרט. בתחומים שבהם יש הפרעה מעשית לזולת - יש מקום להתערב ולשנות.
כדי ליצור את השינוי החשוב בעיניהם - ההורים מפעילים בד"כ לחץ ישיר על הנוער להשתנות ולשנות את דרכו. הם אפילו מוכנים לממן לצורך כך טיפול נפשי לנוער . התוכנית הנשאפת של ההורים היא שהנער יכניס את עצמו למסגרת "התבנית הנכונה" מה שקראתי לו קודם - "הנורמטיביות הראויה" - כפי שהיא מוצבת בתודעתם.
אם נבדוק יותר לעומק, נגלה שחלק גדול מהחריגות ההתנהגותיות של הנוער הן אינן באמת חריגות. יתכן שבתנאים אחרים הם כלל לא היו מתרחשים. הם צמחו על רקע ההתנהגות והיחס של ההורים. החריגות של הנוער היא פעמים רבות תגובה סבירה, צפויה ואולי גם נורמאלית - להתנהלות הורית מוטעית שאינה מודעת לתוצרי השפעתה.
כך הם מפתחים את מה שאני קורא לו - "התנהגויות תגובה". ההתנהגות היא תגובה התואמת לגישות ההוריות. מדובר על גישות החוסמות את הנוער מלהתנסות בעצמו או מלהיות עצמו. הנוער מייצר "התנהגויות תגובה" לגישות החוסמות אותם מלהביא לידי ביטוי את מי שהם. מכאן שהחריגות היא לעיתים תגובה מתגוננת ואולי אף בריאה - לגישה הורית השוללת את ההתנהגות הנכונה והמתאימה לנוער.
לאור זאת אפשר להניח שהדרישה ההורית שהנער ישתנה אינה אפקטיבית ואולי גם לא נכונה. אם כבר רוצים שיתרחש שינוי - צריך לשנות את המציאות את התנאים. ללא שינוי המציאות , ללא שינוי עמדות ההורה והתנהגות ההורה - קיים סיכוי נמוך שהנוער ישתנה באמת. עוד לפני שאנחנו דוחפים אותם לשינוי צריך לבדוק ולנסות לאבחן: עד כמה החריגות נובעת מבעיה שיש לנער עם עצמו - או בעצם עד כמה החריגות נובעת כתגובה ליחס ההורי שלנו. אם זה אכן כך אז צריך לגשת לעניין מכיוון אחר.
לדוגמא: נער שיש לו נטייה להסתגר מפני העולם והחברה. פעמים רבות מסתבר שהוא מגיב למענה מסתייג ומבטל של ההורים לניסיונות שלו ליצור את הקשר הנכון לו עם העולם ועם דמויות שמתאימות לו. ההורים בגישתם ה"חינוכית" חושבים שאילו דמויות שאינן נכונות בשבילו.
דווקא תגובת ההורים שאינה בהלימה לצרכיו היא הסיבה העיקרית לכך שהוא מסתגר.יתכן שללא היחס ההורי השולל - ההסתגרות כלל לא הייתה מתרחשת. מכאן שהשינוי יכול לקרות בעיקר כתוצאה משינוי העמדה והגישה של ההורים.
דוגמא נוספת: נער שמגלה לויאליות קיצונית לקבוצת השווים - עד כדי אובדן עצמיותו. זה לא קורה סתם. פעמים רבות הנער מרגיש שזוהי הדרך היחידה שבה הוא יכול "להיפרד" מהוריו ולחתוך את חבל הטבור. זהו חבל שההורים מקפידים להשאיר אותו מחובר אליו. הנער מרגיש שהוא חייב להיבלע בתוך מרחב חברתי שונה, כדי לחוש נפרדות ולקבל את הכוח להתרחק מהוריו. ההקצנה של התנהגות הנוער היא בעצם תגובה לחוסר המוכנות ההורית לשחרר אותו לדרך אוטונומית יותר. זוהי תגובה הולמת לכך שההורים אינם מקבלים אותו, את הצורך שלו בעצמאות ואת סגנונו האישי המתהווה. במצב הנתון החריגות היא בעצם - "התנהגות תגובה". היא נוצרה על רקע האין ברירה שהנוער חש בו. חריגותו היא פועל יוצא להרגשה של העדר תחושת שייכות למסגרת המשפחתית שלו ויחד עם זה-קושי להיפרד ממנה. זוהי תגובה לכך שההורים יוצרים אחיזה איתנה ולא משחררת. המשפחה אינה מוכנה לקבל את מי שהוא ואת מה שהוא רוצה להביא לידי ביטוי ולכן נוצרה החריגה הזאת בהתנהגותו. לכן נוצרה אצל הנער הנאמנות הקיצונית לקבוצת השווים.
כאן אני בהחלט רוצה להעביר את מרב האחריות לשינוי על ההורים. כדי שהנוער ישתנה - המציאות הביתית צריכה להשתנות. כדי שהמציאות הביתית תשתנה - ההורים צריכים להשתנות. ההורים טועים כאשר במקום לתקן את עצמם הם מפעילים לחץ ישיר על הנוער להשתנות. אנחנו ההורים צריכים לבדוק היטב את עצמנו, לבד או בסיוע איש מקצוע. אנחנו חייבים להיות ערים לכך שחלק גדול ממאפייני ההתנהגות וההתנהגות החריגה של ילדינו - קשורים לאופן שבו אנחנו מתייחסים ומנהלים את החיים איתם. לעיתים אנחנו מגדירים את התנהגות הנוער כבריחה. צריך לבדוק אם זו לא בעצם בריחה מאיתנו.



12. הדיסוננס בין החופש המעשי שהנוער מקבל לבין העדר "החופש המנטאלי".

רוב ההורים ויתרו בגיל ההתבגרות באין ברירה על האמביציה לגרום לשינוי לגבי הרבה ממעשי הנוער -המעשים שעדיין נותרו במישור הגלוי. זה קורה בד"כ אחרי שההורים מאוד מתאמצים לשנות - והם נוחלים שרשרת של הפסדים.
אחד הדברים התורמים לכישלון בין היתר,הוא סגנון החיים המודרני. הוא גורם לכך שחלק גדול מההורות מתבצעת היום בשלט רחוק. חלקים גדולים מהחיים מתנהלים פעמים רבות ללא הנוכחות או המעורבות הישירה של ההורים. החיים מתנהלים באופן די עצמאי על ידי מה או מי שנהוג לקרוא להם - ילדי המפתח או ילדי המיקרוגל.
ההורים מוצאים את עצמם בפער המתסכל בין הציפיות שיש להם מעצמם לבין מימושם הנמוך במציאות. בין הציפיות העצמיות להתמקמות הורית משמעותית מבחינה חינוכית ומעשית - למול בפועל נוכחות פיזית מועטה והשפעה חלקית ומצטמצמת.
זהו מצב שמקשה עליהם מאוד לממש את עצמם. מימוש ההורות בפועל מצטייר בעיני ההורה פעמים רבות כהוצאה לפועל של פונקציות טכניות בלבד כגון: הסעות, מתן כסף, אוכל, ביגוד ואמצעים נוספים. העומס התעסוקתי של שני ההורים ומתחמי הפעילות הנפרדים שלהם ושל הילדים יצרו את המציאות החדשה. כך נוצרה דינאמיקה של התנהלות ללא הורות. מתוך כך נוצר מצב שבו הנוער מתרגל ליצור את ההתנהלות שלו לבד. מכאן קורה שהנוער מפתח דרך אוטונומית בסגנון האמירה: "הנוער יעשה מה שהנוער חייב לעשות" או - הנוער יעשה מה שהנוער מאמין שהוא צריך לעשות.
כדי להקטין את התסכול העצמי ההורים מנסים למצוא דרך להשלים את החסר בתפקידם שנשחק. הם מנסים להשלים את החסר שחל במימוש התפקיד ההורי כפי שהם מבינים אותו. הם מחפשים דרך לשלוט באופן כלשהו בחופש שנוצר בהתנהלות הנוער. הם מאוד מודעים לקושי ליצור את ההתערבות שתגרום לנוער לתקן את מה שההורה רואה כסטייה שלהם מהמסלול. להורים זה לא נראה מספיק חשוב לבדוק אם מה שקורה אולי זוהי העדפה אמיתית ונכונה שהנער בחר בה בשלב הזה. העדפה שהיא אולי נכונה ובריאה לו. מכל מקום המצב הזה גורם להורים לנסות ולעצב אסטרטגיה התערבותית חדשה. ההורים בשלב הראשון מגיבים להעדר השפעתם כהורים בדיבור לעצמם של חוסר שביעות רצון מהנוער: "זה ממש לא בסדר שהוא בחדר כל הזמן....." או "זה ממש לא בסדר שהוא לא עוזר בניקיון הבית". זהו שלב שאני קורא לו - שלב ההטענה העצמית.
בשלב השני - בכל פעם שמזדמן להם ההורים יוצרים גודש מילולי, מסה מילולית - למול הנוער .הם משתמשים בחינוך מילולי במגמת עיצוב תפיסתי . כאן ההורים יוצרים תפנית בסגנון המאבק עם הנוער:
ממאבק על המעשה הראוי או הביצוע הראוי - ההורים יוצאים למאבק "חינוכי" על הטמעת הנחות יסוד חשובות ותבניות חשיבה ראויות - בנפשו של הנוער.
להלן דוגמה ל"שיח" חינוכי :
שיח חינוכי של הורה בענייני ניקיון:"כל אחד שגר בבית חייב ללמוד לקחת חלק בניקיון. ככה בית צריך להתנהל. בית לא מתנקה מעצמו..... צריך להתרגל לזה. לאף אחד אין ידיים מסוכר - כך שכל אחד יכול גם לשטוף.... הרושם עלינו נקבע גם דרך איך שהבית שלנו נראה.... בית נקי נותן הרגשה טובה.... יש הרבה סיפוק בלקחת חלק בניקיון הבית. זה דבר חשוב שכל הורה צריך לחנך את בנו לזה..... חוץ מזה כשהילדים יוצאים מהבית למקום משל עצמם - הם כבר צריכים לדעת איך עושים את זה....... מה תגיד בת הזוג שתראה שלחבר שלה אין הרגלי ניקיון....מה היא תחשוב עליו.... מאיזה בית הוא בא....."וכו' וכו'.....
הנוער שחווה את המאבק, קורא להורים בכינוי השלילי - "ההורים שחופרים"
או "ההורים שקודחים". ההורים הופכים את הכול למאבק "חינוכי" על הטמעת האוריינטציה הנכונה. המאבק הוא על התפיסה הנכונה לקיום ולהתנהלות.
אין זה אומר שהמאבק בבסיסו אינו נכון או ראוי. העניין הוא צריך להכיר בכך שבשלב הזה המאבק בד"כ אינו אפקטיבי. אם המאבק אחרי שהופעל - אינו נושא פירות, צריך לוותר על הדרך הזאת ולהימנע מלעשות יותר שידורים חוזרים.
ההורים אינם מודעים לכך שבעצם מה שהם עושים זה לנסות לצקת משמעות בתוך תפקיד ההורה שאיבד משהו בדרך. ההורה מתקשה לוותר מכיוון שהוא יודע שאם הוא יצליח להפנים בנפש בנו את תבנית החשיבה הנכונה - מבחינתו הוא יחוש הישג נכבד.
דוגמא נוספת למאבק שאינו על הכרעה ביצועית- אלא על הכרעה מנטאלית: למשל - הורה שמשקיע בכך שבנו ישתתף בפעילות ספורטיבית ראויה לפחות שלוש פעמים בשבוע. המאבק הזה הרי אינו תופס. אך ההורה אינו מוותר והוא יוצר מאבק חינוכי. הוא יוצר קרב מאסף על "משלט" חדש - המאבק הוא על ההכרה: "שהנער יכיר עד כמה פעילות ספורטיבית היא בריאה וחשובה, תורמת וחיונית". וכמו כן: "עד כמה זה לא בסדר ולא תקין שהנער אינו מממש אותה".
ההורה משתמש כמובן בכל ההיגדים, הסיסמאות והאמירות החכמות שהוא יצר או צבר בחייו. פעמים רבות הוא נתקע בסגנון ערוץ 23 - בלופ חוזר ואינסופי של שידורים חוזרים ומחזוריים. האמת היא שגם כשההורה שותק - הנוער עדיין ממשיך לשמוע אותו מדבר......
ההכרה שיתכן והנער גיבש תובנה אלטרנטיבית לגיטימית משלו - אינה מתקבלת. ההנחה שכדאי לתת לנער לגיטימציה לפתח תפיסת עולם משל עצמו - גם אם אינה בהכרח הכי בריאה בעולם - כלל אינה עולה על דעת ההורה. אם הנער גיבש תפיסה שונה מהראוי והרצוי - ברור שכנראה משהו לא בסדר בנער ושההורה נכשל בתפקידו. אנחנו שוכחים שהנער נמצא בגיל ההתבגרות ועוד בעידן המופרט שלנו.
כנראה שביחס לנושא עצמו אנחנו צודקים , אבל לגבי התמונה הכוללת - אנחנו לא חכמים במיוחד. אנחנו גם לא אפקטיביים. ניתן לומר שבגישתנו אנחנו יותר מזיקים מאשר מועילים.
אמנם יש לנער חופש מעשי - אבל בגישתנו המנטאלית אנחנו יוצרים מצב קבוע שבו הנוער מרגיש התנגדות רציפה להתנהגותו ולרעיונותיו.
וכאן שוב נוצר עוד מקור ללחץ בחיי הנוער. והנוער כדי להקל על המועקה, יוצר לעיתים קרובות הסכמה מזוייפת וחסרת משמעות לאמירות ההורה. כך בעצם מבלי שהתכוונו - הדרך שלנו מעצימה ומטפחת את המסכת הלא בריאה של "החיים הכפולים" (כפי שתיארתי בפרקים הקודמים). כלומר - מצד אחד יש לנוער את האמת הפנימית שלו, ומהצד השני הוא מתרגל באין ברירה מבחינתו - את הדוברות הממסכת והמתעתעת.
וההורה - הוא מאד מתקשה לוותר על ההרגל שלו להתאמץ וליצור הפנמה רעיונית בנפש הנוער. הרי כך הוא יוצק תוכן ומשמעות לתפקידו. סוף סוף הוא חש תורם: יש לו על מה לדון ומה לקדם אצל בנו. ההורה אינו חושב שיש לפעמים חשיבות גדולה יותר לכך שתהיה הלימה בין אמונות הנוער - לבין מרקם פעולותיו במציאות. בין ניהול חייו בפועל - לבין מה שהנוער חש כנכון וכאמיתי מבחינתו. נידמה לנו ההורים שהעיצוב הראוי על ידי גורם חיצוני מבוגר ומנוסה - משמעותי יותר ממסע הגילוי הפנימי שלהם. נראה לנו שההתערבות שלנו היא משמעותית יותר מההיצמדות של הנוער לאוטנטיות הפנימית שלו. הגישה ההורית הזאת בגיל ההתבגרות ובעידן הנוכחי - מהווה טעות. אנחנו ההורים מתקשים מאוד לוותר על מימוש הרכיב החינוכי של תפקידנו. ישנו פער מתסכל בין הכוונה החיובית שלנו לבין התוצאה הבעייתית בפועל. זה מזכיר לי את הפתגם מהתנ"ך: "ויקוו לעשות ענבים-ויעש באושים" .
ומה הנזק לנוער: למרות שבפועל הנוער בדרך כלל מנהל את חייו די בהתאם לרצונו - הוא סובל מעומס נפשי - פסיכולוגי כבד. תוספת העומס הזה היא נגזרת ישירה מהלחץ ההורי ומהנוקשות המנטאלית המדברת או השותקת של ההורה. צחוק הגורל הוא שדווקא היום כשלרוב הנוער יש הרבה יותר רווחה פיזית ומעשית - יש להם הרבה פחות רווחה פסיכולוגית. נחוץ כאן שינוי מהותי בפרדיגמות ההוריות לגבי גיל ההתבגרות ולגבי תפקיד ההורה בשלב הזה. יש בהחלט מקום לתת יד לכיוון הגדלת החופש המנטאלי שמקבל הנוער. זה אמור להתבצע על ידי שינוי פנימי ותקשורתי מודע ומושכל שיעשה ההורה קודם כל עם עצמו ואחר כך בדיאלוג עם בנו.
* כאן אני רוצה להסביר למה אני מתכוון כשאני מדבר על לתת "חופש מנטאלי" לנוער,
ולמה אני מדגיש כל כך את חשיבותו. אני עושה את זה מכיוון שהנוער מנהל דיאלוג עם משהו יותר עמוק מאמירותיו של ההורה. הוא מנהל דיאלוג עם כוונת הנפש של ההורה. הנוער מחובר לכוונה הפנימית, לתדר הפנימי של ההורה- לו הוא מקשיב, ואליו הוא מגיב. הנוער מקשיב בייחוד למה שלא נאמר אבל משודר. גם אם זה "הגל השקט" או תדר חשאי, המסר ההורי עדיין עובר - במבט עיניים, בלשון הגוף, בטון הקול וכו'. הנוער שעוסק בגיבוש זהותו לא יכול לשאת את ההפרעה ההורית הזאת. תהליך הגילוי העצמי בו הוא נתון דורש הקשבה שקטה ומעודנת. ההקשבה הזאת מאוד נחוצה לו כדי לגלות ולאחוז באמת הפנימית. הנוער המחפש, שמנסה להקשיב לעצמו, מאוד מתקשה לחוות תחושות של התנגדות לו ולמסעו. הוא חש את ההתנגדות גם אם היא מבוטאת ללא מלל ובתדר סמוי.
כדי לאפשר לנוער לחפש נכון וכדי ליצור לו תשתית נכונה לבריאותו הנפשית - ההורה חייב לאמן את תודעתו הפנימית מחדש. הכילים והכילים החינוכיים שהיו אולי נכונים לשלב הילדות, אינם נכונים לשלב ההתבגרות.
אופי התקופה, והצורך בגילוי ובעיצוב העצמי בגיל ההתבגרות - מחייבים אותנו להבין עד כמה יצירת חופש מנטאלי לנוער היא חשובה. נפש ההורה צריכה ללמד את עצמה להכיל ולתת לגיטימציה למגוון רחב יותר של סגנונות, עמדות והתנהגויות. הכוונה היא ללמוד להתייחס לפחות לקיום הרעיוני שלהם כדבר לגיטימי. כמובן שלהורה קל יותר לאמן את עצמו בנושא בעיקר אם אינו נפגש באופן פיזי בנושא הנדון - כך שנוצרת לו הפרעה מעשית. אין בכוונתי להגיד להורה לתת לגיטימציה לעניין שמפריע לו באופן מעשי. יחד עם זה קחו בחשבון: הנוער לצורך התפתחותו - צריך אותנו נאורים יותר ופתוחים יותר - לפחות במישור הנפשי. אין זה אומר שאין לנו דעה משלנו ושאסור לנו להביע אותה. אין זה אומר שלתת חופש מנטאלי לילדינו זה אומר שאנחנו נכניס את עצמנו למן אמורפיות חשיבתית, למן גישה מתירנית וחסרת גבולות. זה אומר שבצד אמונתנו החזקה בדעותנו באמיתותם ובחוכמתם - אנחנו נותנים מקום לגיטימי לדעות שונות אפילו אם הן הפוכות משלנו. עצם קבלת הדעה השונה אינו אומר שצריך להסכים איתה. זה רק אומר שבנפשנו אנחנו נותנים לדעה השונה הזאת זכות קיום מבלי לנהל מאבק איתה המתנגד והמנסה לחסל אותה או לשלול את הלגיטימיות שלה.
אני חושב שלהורים תהייה תרומה הרבה יותר גדולה להתפתחות הנוער אם ישקיעו בשלב הזה ביצירת "אקלים מקבל" על פני "אקלים מעצב" בתרבות המשפחתית.

13. השימוש הפסול בעיקרון "הנורמטיביות הראויה" ככלי להתמודדות עם הנוער.

חלק מההורים צמודים "לנורמטיביות הראויה" כסמן להתנהלות נכונה. זוהי התנהלות אותה הם מצפים מהנוער. הם עושים זאת כדי ליצור יציבות ומבנה מאורגן יותר ל"תהליך החינוכי". כאן ההורה שואב את כוחו והלגיטימיות של התערבותו מהנורמטיביות כאמת המידה הנכונה והראויה. הוא נשען על הסטנדרטים של תרבות המבוגרים כפי שהיא מוצגת ברמה המוצהרת שלה. למול הנוער ההורה כאילו מאזן בחיוביות לכיוון הנכון - את התנהגותם המוקצנת. זה קורה על בסיס מה שנראה בעיניו או מה שנחשב בעיני האזרח הסביר - כ"נורמטיביות הראויה".
"הגישה המאזנת" הזו מספקת להורים אינסוף של חומרים שבאמצעותם הם יכולים לנהל דיאלוג מכוון עם הנוער. היא מספקת להורה חומר לשידורי אי שביעות הרצון שלו - בכל פעם שירצה בכך. כך אפשר להגיד לנוער שהוא מקצין, מפריז ומגזים, ושהוא צריך לאזן את פעולותיו. שהוא צריך לעשות פחות - "ככה וככה....." ויותר - "ככה וככה......"
המודל המאזן מספק באופן קבוע חומר בעירה ל"אש התמיד" של מדורת החינוך. ההורה יכול להגדיר בזריזות כמעט כל התנהגות של הנוער כחורגת מהנורמה הסבירה. מבחינת ההורה הנורמטיביות היא עדות לנורמאליות.
ו"אין ספק" שחלק נכבד מתפקידו של ההורה היא לקדם "נורמאליות" ככל הניתן. צריך לשים לב שהגישה היא בעייתית. הבעייתיות כאן נובעת מכך שהחריגה מוקעת כסטייה פסולה. גישת ההורה היא בעייתית בשלב הזה. צריך לקחת בחשבון שבגיל ההתבגרות בתקופות מסוימות ובמצבים מסוימים, דווקא חריגה מהנורמטיביות היא הנורמאלית והיא צריכה לקבל מקום.
ההורים שאינם ערים לכך מפעילים את "הדיבור המחנך" לאיזון המתבקש - באמצעות משפטים כמו: "אתה מגזים ב........ "אתה יותר מידי.......... "
להלן כמה דוגמאות מאפיינות:
"אתה יותר מידי - מתבטל " ("זה לא בריא שאתה כל היום..........")
"אתה יותר מידי - מזניח את החדר / סגור בחדר שלך".
"אתה יותר מידי - מבלה במועדונים / משקיע בצופים".
"אתה יותר מידי - מתעסק ב-מבוכים ודרקונים".
"אתה יותר מידי - נמצא באינטרנט / צופה בטלוויזיה".
"אתה יותר מידי - נלחם במורים / נאבק עם אחיך".
"אתה יותר מידי - עסוק בהופעה שלך / נמצא עם החברה שלך".
"אתה יותר מידי - משחק כדורגל "וכו' וכו'....................
כמובן שלהורה ברור שהוא מחזיק בידיו את ההגדרה הנכונה והבריאה ביותר של ההתנהגות הרצויה. והרי שזה מתפקידו ל"חנך" את בנו - אחרת הוא מועל בתפקידו.
קשה לנו ההורים להניח שההתמסרות וההשקעה של הנוער בתחום ספציפי גם אם היא נראית קיצונית - היא אינה בהכרח התמכרות חולנית ופסולה. היא אינה בהכרח בריחה תבוסתנית מהתמודדות. כמובן שאני אומר את זה בהנחה שתחום ההקצנה של הנוער אינו פסול ביסודו. ש"האובייקט ההתמכרותי" שלו אינו רע בבסיסו, כמו שקורה במקרים של עיסוק בגניבות, ונדליזם,נהיגה ללא רישיון,השחתה עצמית, אלימות שאינה לצורך הגנה עצמית וכו'.
פעמים רבות זוהי דרכו של הנוער לקחת פסק זמן - אולי גם פסק זמן בריא - מעומס הנפשי שבו הוא נתון . לפעמים זוהי דרכו לחוות לעומק תחומים מסוימים. אולי כך הוא שוכח מעט את עצמו בתוך מצב. כך הוא מבטל את נוכחותה המציקה של "מודעות היתר" שהתרבות שלנו סובלת ממנה. לעיתים זוהי דרכו לרכוש חוויה של בעלות ושליטה ("מאסטרי") על תחום מסוים. הוא עושה את זה דרך חזרתיות רבה בנושא מסוים היוצרת לו חוויה של מוכרות וביטחון. לעיתים זוהי הדרך לתת לעצמו להיסחף, להרגיש מלא ושלם בתוך החוויה שנוצרת- ללא דיסוננס מעיק. לנו זה נראה קיצוני, אך לנוער ההקצנה משמשת אפשרות לעשות התנסויות עומק ורוחב בתחומים שונים - גם אם הוא לעיתים מאבד בדרך משהו מהאיזון. אם התנהגותו אינה חוצה את גבולות "ארבעת הלאווים" שהצבנו לו (פרוט בחלק ג' מתוך 4 חלקי המאמר השלם) - לא כדאי שנזדרז ונשלול או נקטול את "ההקצנה" בה הוא נמצא. עלינו ההורים לפתח נטייה שתנסה להשלים עם ההקצנה. עלינו להתייחס להקצנה כדרך אפשרית ולגיטימית להתנסות עמוקה יותר - בין אם פעולותיו הם בעלות אופי פסיבי או אקטיבי. ושוב אני מדגיש: אנחנו ההורים פחות מידי נותנים מקום לשאלה החשובה: האם מה שקורה בחייו ובפועלו - נמצא בהלימה לדרכו, או לתחושותיו של הנער? האם מה שקורה בחייו הולך בהתאמה עם מה שהוא מרגיש כטבעי וכאוטנטי מבחינתו בשלב הזה?
יתכן ואנחנו מזדרזים לשים את תבונת המבוגרים במקום האפשרות (כולל גם הסיכון) של המתבגר - להתנסות ולהתפתח.




14. סיכום חלק א'

אין לי ספק שנדרש מודל הורי משודרג כדי להתמודד עם גיל ההתבגרות בתקופתנו. מודל שידגיש פחות ואולי אפילו יוותר על "המרכיב החינוכי" שבתוכו. מודל שייקח בחשבון את מסריו ואת אופיו של העידן הפוסט מודרני. זהו העידן שנותן לנוער לגיטימציה לכמה שיותר בעלות וסמכות על חייו, בייחוד בעניינים שנוגעים בו ישירות. צריך לדעת שהנוער מאמין "בניווט בדד" וכדאי לאפשר לו את זה במידת האפשר. צריך להתאמץ ולתת קיום לאוטנטיות ולסגנון האישי של המתבגר - כל עוד הוא אינו מפריע באופן מעשי לסביבתו. ההורות המשודרגת צריכה לעשות את מה שניתן כדי שלא נהיה הסיבה ליצירת חריגות אצל הנוער. כדי שלא נעודד אותו לבנות את "מסכת החיים הכפולים". צריך להימנע מלעשות שימוש מוגזם "בנורמטיביות הראויה" של תרבות המבוגרים ככלי להתמודדות איתם. כדאי שלא נשתמש "בגישה המאזנת" המנסה להפחית ולאזן את הנטייה של הנוער להקצין. צריך לפוגג את הנוקשות התפיסתית - הפסיכולוגית שההורים מרבים לאחוז בה. זה לא נכון להסתתר אחרי הידיעה שאכן במציאות שנוצרה - יש לנוער חופש מעשי. ("מה אתה רוצה? - הרי הוא בעצם עושה את מה שהוא רוצה!"). כדי ליצור בריאות ולהפחית קונפליקטים אין ברירה - הנוער צריך לחוש חופש מנטאלי. חשוב ליצור לו מרחב פסיכולוגי חופשי מנוכחות הורית עד כמה שניתן ולתת לגיטימציה ל"שוטטות" החיונית שלו. חשוב לאפשר לנוער התארגנות מנטאלית השונה מזו של ההורה. סך כל המרכיבים שהזכרתי כאן ונוספים שאדגיש בהמשך הם מאוד משמעותיים להגברת הרגיעה, הבריאות הנפשית ולגיבוש הזהות האוטנטית של הנוער.
צריך לקחת בחשבון שהיום חלק מהילדים מגלים סממנים של צרכים האופייניים לגיל ההתבגרות - עוד הרבה לפני שהגיעו לגיל הכרונולוגי ולהבשלה הגופנית. לגביהם כדאי לשקול להקדים בהרבה את השינוי התפיסתי של תפקיד ההורה על כל השלכותיו המעשיות.
בהצלחה!